nili maman photography

יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

מיתוס היופי

הנסיבות: תגובה לאלינוריגבי, שיריבירי ורמיזה מסויימת גם לרות שפירא, כולן נשים טובות, חכמות, יפות ורזות. כולן ידידות טוויטר. 

הלוקיישן: הגלידריה של ד"ר לק ביפו.

מה קרה: אלינוריגבי עשתה מעשה אמיץ וחשפה שריטה נפשית, לא פשוטה, הפרעת אכילה. היא רזה, היא די כוסית (לא פוליטקלי קורקט, לא נורא, גם ביבי לא פוליטיקלי קורקט) חוץ ממנה כולם יודעים את זה. היא מתעסקת במשקל שלה הרבה יותר מדי, היא יודעת שזה רע, היא רוצה שזה ייפסק, היא רוצה להפסיק עם זה (זה לא בדיוק אותו דבר, אין כאן טעות). והנה גירסתה של שיריבירי, שמחזיקה באותו עולם ערכים, מסתבר, אני רזה, אני קולית, אני כוסית, אבל פאק אני לא לגמרי בטוחה בזה. כל קילו שזז לכאן או לכאן מטריד אותי, והלוואי שזה לא היה מטריד אותי כל כך.

עד כאן ההקדמה וכעת המחשבות שלי בעקבות כל זה. התגובה הראשונה שלי היתה, קחו את כל מה שכתוב שם, אבל תחליפו רזה בשמנה, והנה לכן הגירסא שלי, אבל במחשבה שניה, זה ממש לא נכון. כלומר יש הרבה נקודות משיקות, ההתעסקות עם האוכל, העיסוק הבלתי פוסק במשקל, המשא הנפשי הכבד מנשוא של התמודדות עם משהו שיטחי, רע, שנוגד את אישיותי הפמינסיטית, את האינטילגנציה שלי ואת יכולותי האינטלקטואליות (אני אוביקטיבית, תאמינו לי), ההכרה שאני נכנעת לתכתיבים חברתיים, שמטרתם האחת והיחידה היא להנמיך את מעמדי כאישה- ולא, אף פעם לא לדאוג לבריאותי.

אז מה בכל זאת שונה ואיפה אני, אלינורגיבי ושיריבירי לא נפגשות? ובכן, הן רזות ואילו אני שמנה. אי לכך החברה הארורה, על מוסכמותיה המעוותות והמחורבנות, תמיד תחבק את הרזה, תהלל את כוסיותה, את המראה שלה, אבל לא תהיה מסוגלת לעשות את זה לנשים שמנות, אולי לריי שגב שאוחזת במידה השערוריתית: 42 (אישה מקסימה ואינטילגנטית), אבל ת'כלס זה לא באמת שמנה.

*כאן היתה צריכה להיות תמונה של ריי שגב, מתוך ראיון שנערך איתה ב-7 ימים, אבל החלטתי שזה נוגד את רוח הפוסט, עם הקוראות/ים הסליחה.
בריאות נפשית היא משהו שרובנו מייחלות לו, אבל מוכנות לוותר עליו, כמעט בלי למצמץ -אפילו קופות החולים השונות מסייעות לממן אותו אבל לא מספקות אותו באותה קלות שתספקנה כל טיפול אחר- כדי לנצח בקרב המוטרף מול המטרה: להיות רזה.
אני עוקבת אחרי אלינוריגבי כבר הרבה זמן, היא עוברת תקופה קשה, היא מדוכדכת, ובמקביל היא יוצרת, שרה וכותבת, והיא מקבלת המון מחמאות, אבל רחוקה כל כך מהיכולת להפנים אותן.
ואני רואה אותי, אם עלי להעיד על חוסני הנפשי, ובכן אין ספק שפעם הייתי הרבה יותר מסכנה ועלובה, נעה בעולם כמו צל של אדם, סתם כי אני שמנה. נכון אני עדיין מאוד רגישה, ובוודאי תמיד אהיה, אבל אני ללא ספק חסינה יותר. אני יכולה ללכת ברחוב באותה זקיפות קומה, עליה דיברה שיריבירי, למרות בטני השמנמנה, שמבשרת על בואי חצי שניה לפני שגם אני מגיעה*. אבל החברה, החברה הארורה, לא בא לה עלי, אני לא-באה-לה-טוב. 
פעם האשמתי את השומן בכל הבעיות שלי, הוא היה הגורם לכל צרותי, הוא היה השטן, עכשיו אני יודעת שלא כך הוא, אבל אני גם יודעת שהפחדים, החששות וחוסר הביטחון שקיימים בי, עוצבו כך בגלל היותי שמנה.

מתוך הספר מיתוס היופי:
"הראיה לכך ש"פתרון מידת המשקל של אבן אחת" הוא פוליטי, טמונה בכך שמה שנשים מרגישות בשעה שהן אוכלות "יותר מדי" הוא בעיקר אשמה. מדוע דווקא האשמה היא הרגש שאמור להניע נשים, ומדוע שומן של נשים הופך לדיון מוסרי שמתנהל במונחים של "טוב" ו"רע"? לו הקיבעון התרבותי בכל מה שנוגע לרזון של נשים היה קשור במין, הוא היה נפתר בין האישה לבין אהובה, לו היה קשור בבריאות, זה היה עניין של האישה עם עצמה. השיח הציבורי שתפח לממדים היסטריים היה אמור להתרכז יותר בשומן אצל גברים מאשר אצל נשים, מכיוון שיותר גברים סובלים מעודף משקל (40 אחוז) מאשר נשים (32 אחוז), ומכיוון שהשמנת יתר הרבה יותר מסוכנת לגברים מאשר לנשים. לטענת המגזין רדיאנס, "אין הרבה ראיות לטענה שהשמנה מרעה את בריאות הנשים...למעשה, מתוצאת מחקרים אחרונים עולה, כי נשים היו חיות זמן רב יותר והיו נהנות מבריאות טובה יותר אם משקלן היה גבוה בעשרה עד 15 אחוז, ואם היו נמנעות מדיאטה". הקשר בין בריאות לקויה והשמנה אצל נשים הוא יותר תוצאה של דיאטות כרוניות ומתח נפשי שנגרם משנאה עצמית...
אולם שומן גופן של נשים הפך לנושא לדיון ציבורי רווי יצרים, ונשים חשות אשמות בשומנן, זאת מכיוון שאנו מבינות במרומז כי לשיטתו של מיתוס היופי, גופן של נשים אינו שייך להן אלא לחברה, וכי רזון ורעב אינם קשורים לתחום האסתטיקה הפרטית, אלא לוויתור מרצון שנועד לרצות את דרישות הקהילה. הקיבעון התרבותי בכל מה שנוגע לרזון של נשים איננו קשור באובססיה ליופי נשי, אלא באובססיה לציות נשי....לא מדובר בקשר בין שומן לרמות כולסטרול או לתפקוד הלב, וגם לא בקשר בין השמנה לאפנה, אלא במידת החופש החברתי שיוענק לנשים או שייגזל מהן." מיתוס היופי, נעמי וולף, עמודים 172-3.

ללמדך שלמרות הכל אני והרזות באותו צד, כולנו, הנשים, נופלות קורבן לתכתיבים גבריים מעוותים, אבל את השמנות דופקים יותר! 

אני נורא רוצה להסביר למה בכל פעם שאישה נותנת או מקבלת מחמאה על יופיה, יש כאן משהו מעוות, אבל זה מסובך לי מדי, להסביר איך עובד המנגנון הזה של הדיכוי, כי גם אני רוצה להיות שם בצד שמקבל מחמאות על הצורה החיצונית. אני נורא רוצה להסביר למה בכל פעם אני נזעקת, כשמישהו חושב שזה מצחיק לקרוא למישהי/ו שמנ/ה, או למה אני מזדעזעת כשמישהי מעדיפה שיגידו שהיא מטומטמת, אבל לא שהיא שמנה, או למה אני רותחת מזעם, כשכעס לגיטימי על התנהגות חצופה של אדם כלשהו, הופך ללא לגיטימי, בעיני, כשטורחים לציין שהוא שמן, כאילו שזו תכונה חיצונית שבאה עם סט של תכונות פנימיות, אבל זה מורכב ומסובך, וכמעט לא מקובל, זו נקודת הכאב הפרטית שלי. חברה שיסודותיה מעוותים, כך שמחלת אנורקסיה, שהורגת הרבה יותר נשים מאשר השמנת יתר, זוכה ללגיטימיות בכל מקום, בטלויזיה, בעיתונות, בפרסום, במה שגברים לכאורה רוצים, בעוד שהשמנה זוכה לבוז כה תהומי.

נכון, לקחתי כאן פניה חדה שמאלה מנקודת המוצא של הדיון הזה, אבל זו הנקודה הרגישה שלי, שעליה הכל לחץ, כי בסופו של דבר לנשים היקרות שמוזכרות למעלה יגידו שהן נהדרות ויפות, ואני? אני עדיין אהיה שמנה.

נ.ב. 1 החברה הם גברים באתרי הכרויות שרוצים אותך, החטובה והנאה.
נ.ב. 2 הגלידה, ההיא מד"ר לק נזרקה לפח, לא חבל? כך הלכו להם 12 ש"ח.

*בדיחה על חשבון הדוברת, כדי שאתם לא תצטרכו לקרוא לי שמנה, וכדי שאני אשדר שאני סבבה עם זה, כי הנה אני צוחקת על זה.

10 תגובות:

Oded אמר/ה...

אני מצטער לקלקל לך את התזה, אבל זה לא בהכרח קשור לנשים.
נעים מאוד, אני קרמר, ואני שמן. הייתי ילד שמן וגדלתי להיות מבוגר שמן. אפילו כתבתי פעם טור שנקרא "שני גברים שמנים". שמן היה מה שהגדיר אותי. אז אני חושב שאני יכול לקבוע באופן חד משמעי שאין פה שום קשר למגדר. החברה המודרנית פשוט שונאת שמנים.
במשך שנים עברתי התעללות נפשית כל כך אינטנסיבית, עד שבמבט לאחור אני מופתע שלא נשברתי וניסיתי לפגוע בעצמי. מורים התעללו בי, חברים לכיתה התעללו בי, בתם אנשים מבוגרים ברחוב התעללו בי. לא פיזית, למזלי, אבל כולנו יודעים שהתעללות נפשית יכולה להיות כואבת לא פחות.
ולגבי ההבדל בין גברים ונשים: אני מבין שגברים הם דפוקים, ואני מבין את הבעיתיות שבמודל היופי שאנחנו גדלים עליו (כן, גם אני זוכר את עצמי מגיע לבליינד דייט וחושב לעצמי - מה זאת השמנה הזאת? למרות שאני ומאה חמישים הקילו שלי שמן הרבה יותר), אבל בכל זאת יש לכן נקודת אור - אני כבר שנים טוען שבכל מה שקשור לסקס מזדמן, לנשים שמנות יותר קל מלגברים שמנים. :-)
ויש עוד משהו. הורדת משקל לא משנה את העובדה שאתה שמן. לפני 6 שנים נמאס לי להיות שמן. אז החלטתי לעשות שינוי. , 60 קילו אחר כך (היה 70, אבל זה כבר היה מוגזם) אני יכול לקבוע שזה לא שינה כלום. או כמו שג'סיקה ראביט הייתה אומרת - אני עדיין שמן. אני פשוט לא מצוייר ככה.

נילי אמר/ה...

כל כך הרבה מיתוסים גבריים טיפוסיים, כולל הפרט המטומטמם, המעליב, המיותר, שלנשים שמנות קל יותר בסקס.
באמת רציתי לציין בסוף שלא ישלחו אותי לעשות דיאטה, כי זה לא הענין, כפי שאתה בעצמך ציינ. אז בעצם שלחת את עצמך כדי לגלות שזה לא שם? נו, שויין.
נכון גם לגברים שמנים קשה, אבל אין מה לעשות נשים מופלות לרעה בכל אספקט אפשרי בחברה המערבית, גם בענין הזה.

אנונימי אמר/ה...

את צודקת מאוד, ועוד שנקל (בהזדמנות חגיגית זו): הבעיה בפוסטים כמו אלו של אלינוריגבי ושיריבירי הוא המוסר הכפול שהן מפגינות. מצד אחד: אנורקסיה זה פוי, לרצות להיות דקיקה כמקל זה פוי, ומצד שני, התענגות מודגשת (הבולטת במיוחד אצל אלינוריגבי) על אסתטיקת הרזון עד לכדי יצירת הילה של מיתוס סביבו.

בעיני, הקושי החמור ביותר של השתיים הללו נעוץ בחוסר היכולת לוותר על נקודות הזכות שעצם היותן רזות מעניקות להן (ואולי מוטב להגדיל ולומר: עצם העובדה שבחברה שלנו, היותן של אלינוריגבי ושיריבירי נשים רזות מעניקה להן נקודות זכות, ושהן בוחרות, במודע או שלא במודע, לשחרר אמירה על משקל גוף מתוך מקום של כוח יחסי - מתוך הזדהות עם הקונצנזוס ההגמוני, הפטריארכלי והמשעבד - במקום לנתק את עצמן ממנו לחלוטין).

נילי אמר/ה...

הלוואי שלא הייתי מסכימה :) כן, על זה בעיקר נסוב הפוסט, או כמו שאלינוריגבי אמרה: צרות של עשירים.

סטודנטית לרפואה אמר/ה...

תסלחי לי, אבל את מקשקשת בקומקום - אני אשה, לא רזה ולא שמנה, ממוצעת לחלוטין, ואני אומרת לך שהחשיבה שלך היא זו שמעוותת. כמה קל להאשים את כל העולם ולא לקחת אחריות למה ומי שאתה, שלא לדבר על המשפט ההזוי לפיו "אנורקסיה הורגת הרבה יותר נשים ממשקל יתר" - לא חמודה, משקל יתר גורם למותם של מאות אלפי בני אדם מדי שנה ברחבי העולם כולו, אלו עובדות ולא מיתוסים ואם את לא מוכנה לקחת אחריות על עצמך ועל מי שאת, לפחות אל תאשימי אחרים בכך ואל צתנסי לסובב את העבודות ולטעון, כקנאית דתית, שאין שום ראיות לכך שהשמנה פוגעת בבריאות. זכותך להאמין בכל שטות הזויה כרצונך, כולל בכך שהעולם מרובע, אך מכאן ועד להטיף את השטויות הלאה - רחוקה הדרך.

נילי אמר/ה...

אופסי דייזי. אף פעם לא התכחשתי לחלק שלי במצב, אבל אני שמחה לראות שאצלך שטיפות המוח עשו עבודה מעולה. לא, אני לא ממציאה את הנתונים האלו, אנורקסיה הורגת יותר מהשמנה. זו עובדה לא גחמה של אישה שמנה. החברה, ולראיה התגובה שלך, חסרת סבלנות כלפי כל קבוצת מיעוט: נשים, ערבים, רוסים, אתיופים, שמנים, גבוהים מדי, נמוכים מדי.

סטודנטית לרפואה אמר/ה...

תגובתך הזויה ממש ומעידה על כך שאת נתפסת, כאדם דתי, באמונה חסרת בסיס, אותה את מציבה אל מול מאות ואלפי מחקרים רפואיים. הזויה עוד יותר העובדה שאת מוסיפה לתגובתי פרשנות שלצערי, רק אדם שאינו בריא בנפשו מסוגל להוסיף.

כאמור - אם האמונה שהשמנת יתר אינה מסכנת את חייך ובריאותך מתאימה לך, את יכולה להאמין גם בפילים ורודים מעופפים.

ורק כדי לסבר לך את האוזן - בארה"ב לבדה מתים מדי שנה כ-300,000 בני אדם ממחלות הנובעות כתוצאה מהשמנת יתר. את מוזמנת לקרוא מחקר אחד מני עשרות:

http://jama.jamanetwork.com/article.aspx?articleid=192032

נילי אמר/ה...

אני חושבת שברגע שהחלטת שאת מכירה את מצבי הנפשי, בא הקץ לדיוננו זה.

אנונימי אמר/ה...

נילי - פוסט מדהים! תודה על העלאת הנושא החשוב.

עודד - התגובה שלך התחילה טוב אבל בסופו של דבר רק מנציחה את התפיסה המעוותת של החברה.
בכל הקשור במציאת אהבה בעידן שטחי כשלנו הכל הרבה יותר קשה (אפילו שמנים מסתכלים על שמנות בעין עקומה כפי שהוכחת ברוב טובך), כך שאם לדידך ה-יתרון זה בסקס מזדמן זה רק מוכיח כמה רדודה, טיפשית ומגעילה התגובה שלך.

סטודנטית לרפואה - קודם כל דלגי על ההתיימרות, לא צריך ללמוד רפואה בשביל לדעת שאפשר להיות שמן ולנהל אורח חיים בריא הכולל פעילות גופנית ואכילה נכונה. אמנם יש מחלות שנמצא קשר בינם לבין השמנה (אני מבינה שברפואה לא לומדים שיטות מחקר. שולחת אותך להבין מה ההבדל בין מיתאם לקשר סיבתי), אך זה לא אומר שההשמנה הורגת as is. מה שאין כן במחלות האנורקסיה, בולימיה נרבוזה ודומותיהן, שהורגות.
אבל בסדר, תמשיכי להאמין לפילים האנורקסיים המעופפים שמוכרת לך תעשיית היופי. אם זה מה שגורם לך להרגיש יותר טוב עם עצמך - רק נותר לאחל לך שתהיי בריאה!

נילי אמר/ה...

אנונימית יקרה, חשפי פנייך, מילים כה מעודדות וטובות, לא חבל? :)